אומרים שאנשים משנים את החיים שלהם אחרי טיול יותר מאשר אחרי טיפול.

זה נשמע כמעט מוזר, נכון?

במשך שנים שיתפתי את האהבה שלי לתאילנד, וכל פעם מחדש קיבלתי מכן את אותם המשפטים: “הלוואי שהיה לי אומץ”, “הלוואי שיכולתי גם”, “איך את עושה את זה?”. חייכתי, כי הרגשתי שאתן מסתכלות על הדבר הלא נכון.

אבל ככל שקראתי על זה יותר, הבנתי שיש בזה משהו עמוק.

חוקרים ופסיכולוגים מדברים על כך שכשאנחנו יוצאים מהשגרה שלנו ונחשפים למקום חדש, אנשים חדשים, ריחות חדשים, שפה חדשה וחוויות חדשות, המוח שלנו יוצא ממה שהם מכנים “טייס אוטומטי”. פתאום מערכת העצבים כבר לא יכולה להישען על אותם דפוסים, אותן מחשבות ואותם הרגלים שמלווים אותנו ביום־יום. יש מי שמכנים את זה “חלון פלסטי” – תקופה שבה אנחנו פתוחים יותר לשינויים, לתובנות ולהחלטות חדשות.

וכשקראתי את זה ישר חשבתי עלינו. על המסע הזה. על מה שקורה לאנשים כשהם יוצאים רגע מהחיים הרגילים שלהם ומסתכלים עליהם מבחוץ.

כי יש משהו בטיול שמזיז דברים מבפנים בצורה שקשה להסביר.

לא בגלל שתאילנד קסומה. לא בגלל שמלון יפה משנה חיים. ולא בגלל ששקיעה פותרת בעיות.

אלא בגלל שפתאום יש מרחק. ופתאום יש שקט. ופתאום יש מרחב.

וכשיש מרחב, אפשר לשמוע דברים שלא שמענו הרבה זמן. אפשר לשמוע את עצמנו.

אני חושבת שזאת אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את תאילנד. כי היא לוקחת אותך רחוק. רחוק מספיק כדי לראות דברים אחרת. רחוק מספיק כדי להבין שהחיים שאת חיה היום הם לא האפשרות היחידה שקיימת.

ביקרתי באיים תשע פעמים. בירח הדבש. אחר כך כאמא לשתיים. ואז כאמא לשלוש. החיים השתנו, אני השתניתי — אבל בכל פעם שנחתתי שם, הרגשתי שאני חוזרת לגרסה הכי טובה של עצמי.

שיש עוד דרכים. עוד בחירות. עוד גרסאות של עצמך. עוד חלומות שעוד לא קיבלו מקום. עוד רצונות שחיכו שתעצרי רגע כדי להקשיב להם.

ובטיול כזה קורה עוד משהו. התפקידים קצת יורדים. לכמה ימים את לא רק אמא. לא רק בת זוג. לא רק בעלת עסק. לא רק עובדת. לא רק זו שדואגת לכולם. את פשוט את.

ואני יודעת כמה הדבר הזה נדיר. כמה נדיר להיות במקום שבו אף אחד לא צריך ממך כלום. כמה נדיר להיות במקום שבו את יכולה פשוט לנשום. לצחוק. לרקוד. להתרגש. לנוח. להכיר נשים חדשות. לגלות מקומות חדשים. ולפגוש שוב חלקים בעצמך שאולי קצת הלכו לאיבוד בדרך.

ואולי זאת הסיבה שבגללה יצרתי את “בוחרת”. לא כי רציתי להפיק עוד טיול. ולא כי רציתי לקחת נשים לתאילנד. אלא כי רציתי ליצור מרחב.

מרחב שבו נשים יכולות לצאת רגע מהשגרה שלהן ולהיזכר שיש להן מקום בתוך החיים של עצמן.

מרחב שיש בו גם עומק וגם פאן. גם שיחות טובות וגם צחוק מטורף. גם רגעים של שקט מול הים וגם רגעים שבהם כולנו רוקדות בלי סיבה. גם ריזורטים מפנקים, גם אקסטרים, גם שקיעות, גם חיבורים אנושיים, גם חוויות שלא שוכחים.

כי אני באמת מאמינה שיש דברים שאנחנו מבינים רק כשאנחנו זזים. כשאנחנו יוצאים. כשאנחנו חווים. כשאנחנו מרשים לעצמנו לבחור.

בגלל זה קוראים למסע הזה “בוחרת”. כי בסוף, זאת לא הבחירה לטוס לתאילנד — זאת הבחירה בעצמך. לא לברוח מהחיים שלך, אלא לחזור אליהם אחרת.

ואם משהו בך קרא את כל זה והרגיש התרגשות קטנה בבטן, אולי זאת לא סתם התרגשות. אולי זאת פשוט את. שקוראת לעצמך.